זה היה לפני שנה.
הייתי באמצע העבודה, מהבית, בטרנינג, שקועה במסך המחשב וסביבי כל הבית הפוך בטירוף. כשחושבים על זה, די דומה לעכשיו.

הטלפון צלצל. מספר שלא הכרתי.
"שלום, ליאת?" כן. אני ליאת.
"מדברת עידית, אני מהבלוג סורגות בזמן, אולי את מכירה?…"

מכירה מכירה – שילוב של עבודה ברשת ועיסוק בסריגה – הכרתי כמעט את כל מה שאפשר להכיר. בליבי הכרזתי על השיחה כשיחת טלפון מפתיעה (:

"קודם כל, בלי קשר לסריגה, רציתי לשאול אם את ליאת בנטוב ששרה את השיר אהובי?"
מה?? כן. אני ליאת בנטוב הזאת. מאיפה, לעזאזל, את מכירה את השיר הזה?
(הסיכוי שמישהו ללא קשר אלי יכיר את השיר, היה מאוד מאוד קטן ובליבי מיד שודרגה שיחת הטלפון לשיחת טלפון מפתיעה והזויה קלות).

"יצא לי להכיר איכשהו את השיר, וגם לשמוע אותו ברדיו. יש לי פשוט זיכרון טוב לשמות ועשיתי את הקישור בשם. רק רציתי להגיד שזה שיר מקסים". אולי היא אמרה מרגש? אני לא זוכרת בדיוק. היא בטח ניסחה את זה בצורה יותר מקורית ומעמיקה. לשיר הזה, מסתבר, יש נטיה לרגש גם אנשים שאני לא מכירה.
טוב. עניין היות השיחה לגמרי לא קשורה למציאות חיי החמיר מרגע לרגע, אבל כשמחמיאים לשירים שלי, הכל הופך לחיובי… (:

היא שאלה אם שמעתי על "יום הסריגה הבינלאומי לסריגה במרחב הציבורי". כמו שכתבתי קודם, כסרגנית שחיה ברשת, גם כאן ידעתי בדיוק על מה מדובר. עניינים של פורום הסריגה בתפוז, מפגש של סורגות, ועוד כל מיני דברים שהיו ממש, ממש, אבל מ-מש, רחוקים ממני.

היא עדכנה אותי שהיא ונטע, השותפה שלה לסורגות בזמן, עומדות להשתתף באירוע ולהעביר בו הדרכה ושהרעיון הוא לסרוג ביחד שטיח מחוטי טריקו, כתרומה, והציעה לי לבוא לאירוע ואם ארצה גם ליסוע איתן (הסתבר שאנחנו גרות כמעט באותו רחוב… הזוי, כבר אמרתי?), כי נראה לה חשוב שבלוגריות סריגה כמוני ישתתפו גם הן באירוע.

אני חושבת שהייתי נחמדה. אמרתי שאני אבדוק את התאריך. ושאולי. אם יסתדר לי. אני אשמח לבוא.

סגרתי את הטלפון. שאלתי את עצמי מה זה היה וצחקתי על זה שאין-מצב-בעו-לם שאני הולכת ליום הסריגה הבינלאומי. בטח שלא יום הסריגה הבינלאומי לסריגה במרחב הציבורי. מה זה השטויות האלה?

זה הזמן להסביר שאני אמנם מאוד נחמדה ומקסימה, אבל אני לא בנאדם חברותי – לא בנאדם שמסתדר עם להכיר אנשים חדשים או עם ענייני מינגלינג… באותה תקופה אפשר היה להגדיר אותי בעיקר כסורגת. אחת שטובה במה שהיא עושה כל עוד היא באיזור הנוחות שלה-  שהגבולות הפיזיים שלו היו פחות או יותר בין הסלון, לחדר העבודה.

לא ברור איך זה קרה, אבל הגעתי ליום הסריגה הבינלאומי. כן. לסריגה במרחב הציבורי…

פגשתי את עידית ונטע, עשיתי את עצמי מסתובבת בין אנשים, ישבתי בהדרכה שלהן, סרגתי עם כולן ריבועים לשטיח הקסמים שלהן, ובהמשך אפילו הגעתי למצב שהצגתי את עצמי כליאת מעושה עיניים (לא היתה ברירה). היה ממש נחמד, וקצת מביך, ושוב נחמד ושוב מביך וקצת הזוי (;

בחודשים שאחרי יצא לי לקבל מעידית עוד איזה טלפון או שניים. לפחות באחד מהם היתה עוד הצעה להשתתף במשהו. שוב אמרתי שאני אחשוב, ושאולי, וסגרתי את הטלפון וצחקתי שאין-מצב-בעו-לם שאני עושה את זה. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי, בדיוק כמו שהיא הציעה, נוסעת איתה פעם בשבוע לירושלים, ללמוד קצת לסרוג לעומקן של שתי מסרגות… (וגם על זה בטח יסופר יום אחד).

מה מוסר ההשכל של הסיפור? יש שיחות מפתיעות והזויות שיכולות להביא לך לחיים חברויות טובות ומפתיעות. אני עדיין חושדת שהעובדה שהיא הכירה והזכירה את השיר שלי בפתח השיחה הראשונה, פתחה לנו דלת. כי ככה זה – זה מה שעובד על אנשים שכותבים ושרים שירים שאף אחד לא ממש מכיר (:

 

אז למה כל הסיפור הארוך הזה? – לפני כמה שבועות עידית התקשרה להגיד שעברה שנה, ושוב אלונה ארובס מקיימת את יום הסריגה הבינלאומי ושאולי כדאי שגם אני אעביר איזו הדרכונת? באינסטינקט חשבתי שלא נראה לי, אבל אני כבר מספיק מנוסה כדי לדעת שאם היא אומרת, כנראה שיש בזה משהו. אז הכנתי הדרכונת, משהו שסורגות יוכלו ללמוד בחצי שעה (למרות שאני סקפטית, אצלי כל הדרכה לוקחת שעות, אז חצי שעה??) ושיהיה נחמד, ויוסיף משהו, למישהו.

שורה תחתונה – יום הסריגה הבינלאומי לסריגה במרחב הציבורי מתקיים השנה ב- 17/6, עוד פחות מחודש. תרשמו לכם. ההשתתפות בחינם. יש הדרכות סריגה ומינגלינג של סורגות וזה ממש נחמד. כל הפרטים כאן, בבלוג של אלונה ארובס. וגם אני אהיה שם, וגם אעביר הדרכונת בסביבות השעה 13:00, לסריגת איקסים בעיגול בחוטי טריקו, כמו שאפשר לראות כאן בתמונות (שטיחים, תחתיות לסירים… פופים?), וגם עידית ונטע מסורגות בזמן תהיינה שם, ואלונה ועוד מלא מדריכות וסורגות ועניינים. אז פשוט, בואו (:

~~~

ועם או בלי קשר, מה הקטע הזה עם השיר? – בהשכלתי, ובמקצוע הכי רשמי שלי, אני מוסיקאית, שבעיקר כותבת שירים ושרה ומנגנת אותם.
עד לפני כמה שנים הייתי חלק מצמד שנקרא "שתיים" יחד עם שותפתי וחברתי לדרך, ענבל סמדר.
כתבנו שירים, שרנו אותם, עבדנו על זה מלא, הופענו, התחנפנו, ניהלנו משאים ומתנים, הקלטנו ושרנו עם ריטה שיר שענבל הלחינה (אני גרה מול המים), הוחתמנו בחברת תקליטים, הקלטנו שירים, עשינו פוזות והצטלמנו לעטיפה, הגענו לרגע והדיסק שלנו – סוף שנת הצב יצא, עשינו פוזות והצטלמנו גם לוידאו קליפ, ובעיקר עבדנו מאוד מאוד קשה כדי להגשים חלומות ושירים.
השיר אהובי מופיע בדיסק, אבל לא יצא כסינגל, כך שגם המעטים שיצא להם להיתקל בשירים שלנו בדר"כ לא מכירים אותו…

אז הנה הוא, כאן ♥