בשבוע החולף הגענו אל הפרק האחרון בסיפור שטיח השרשרת שלנו, כשהגיע תורי לסרוג ולסיים אותו. שטיח שרשרת? – כן כן, לא שמעתם?
נטע ועידית מסורגות בזמן, נועה בקר ואנוכי התגייסנו לסריגת שטיח משותף, כתרומה עבור הוסטל לנוער בסיכון. שטיח בו כל כמה שורות ייסרגו ויעוצבו על ידי כל אחת מאיתנו, עד להשלמת השטיח כולו.

הכל התחיל מזה שמעצבת הפנים נועה פז רתמה אותנו לפרוייקט סיום הלימודים שלה ב"סקולה" – פרוייקט במסגרתו הוטל על בוגרי הקורס לשפץ ולעצב מחדש הוסטל לנוער בסיכון בת"א. כל צמד בוגרים אחראי על עיצוב חדר, כשהקונספט של הפרוייקט הוא מדינות – עבור כל חדר נבחרה מדינה שתשמש כהשראה לעיצוב.

מפה לשם, ההשראה לחדר עבורו סרגנו, היתה רומניה.
כן כן, רומניה. לא צוחקת איתכם, וזה גם לא מצחיק.

קשה לי להסביר לכם עד כמה הדבר הזה מאתגר עבורי, מכל כיוון. קודם כל, עניין הביחדנס הזה. בגדול אני בנאדם נחמד, אבל עד גבול מסויים. אחרי שנים של יצירה משותפת בתחום המוסיקלי, בענייני הסריגה אני די חוגגת את עניין הלבד שלי – אני מתלבטת, אני בוחרת, אני סורגת, אני פורמת וסורגת ושוב פורמת. הרעיון של ליצור שטיח שיעבור תחת עוד 3 זוגות ידיים, שיבחרו ויעשו ויסרגו ויפרמו, ובסוף לעמוד מאחוריו, מסתבר שממש קשה לי.

ואם זה לא מספיק – ברור לכם מה הצבעים שהיינו צריכות לעבוד איתם כשהכיוון הוא רומניה??? אז לא. אין ורוד ברומניה. ולא רק שאין ורוד, יש צבעים שאני אף פעם, אבל אף פעם לא בוחרת לסרוג בהם ואין לי מושג מה עושים איתם. פשוט מטורף – ישבתי מול השטיח, עם כל האדום-ירוק-כחול הזה, ופשוט בהיתי בו, בלי שום יכולת להבין מאיפה מתחילים בכלל, איך אפשר לקרוא את זה ומה יפה ולא יפה. כאילו הייתי צריכה לדבר בשפה חדשה שאין לי שום היכרות איתה ושום כלים לשפוט מה נכון ומה לא נכון בה.

אה, ונוסף לכל הצרות גם הייתי האחרונה. לא נשארו לי הרבה שורות לסרוג (היינו מוגבלות בקוטר השטיח), אבל גם בענייני מוזיקה, ידוע שאני אחת שהסיום הכי חשוב בעיניה. יופי.

אז סרגתי דוגמיות סביב הקוטר, של כל האופציות שיש פחות או יותר, בכל שילובי הצבעים, בסדר שונה כל פעם. סרגתי, צילמתי, פרמתי, ומידי פעם המשכתי קצת לבהות, כדי לנסות להבין. עם הזמן התחלתי להתרגל לכל העניין הזה. ואפילו לחבב אותו. אבל זמן זה זמן… וברור שהחלטתי רק בלילה שלפני תאריך מסירת השטיח, וברור שסרגתי עד אמצע הלילה והכל היה ברגע האחרון, וברור שאופציות הצילום שלי לא היו משהו באותו בוקר. אז אלה תמונות זמניות. נחכה בסקרנות לתמונות של הפרוייקט השלם (ובינתיים ניצלתי את קוויני, הכלבה של השכנים, שתמיד באה בבוקר לשאול מה שלום טובה וצילמתי אותה איתו – זה תמיד משדרג תמונות של שטיחים, גם אם הן מטושטשות…).

ועכשיו לחלק החשוב באמת – בעקבות התגובות שקיבלנו עם תחילת הפרוייקט, והרצון של סורגות רבות לקחת חלק במשהו כזה, אנחנו פוצחות בפרוייקט סריגת שטיחי שרשרת לתרומה!!

מה זה אומר? אנחנו מרחיבות את הפרוייקט ומציעות למי מביניכם שסורג/ת ומעוניין/ת בכך, להצטרף אלינו. אנחנו מארגנות סריגת כמה שטיחי שרשרת שכאלה, על פי הדוגמה שחיברנו לשטיח הזה, שיימסרו לתרומה – בשלב זה להוסטלים לנוער בסיכון שאנחנו מקושרות איתם, ובהמשך בהתאם להיענות שלכם ולכמות שטיחי השרשרת שנצליח ליצור, נשמח לקבל הצעות נוספות למקומות להם ניתן לתרום.

הרעיון הוא שהמשתתפים בפרוייקט שירשמו אצלנו יחולקו לקבוצות (בהתאם לאזור המגורים בכדי לאפשר מעבר קל של השטיח מיד ליד), יקבלו את דוגמת השטיח וההוראות, והעבודה תתחלק ביניהם, תוך הגדרת מסגרת זמן לסריגת כל חלק והגדרת המשתתף הבא שאליו השטיח צריך לעבור. הרעיון הוא שהמשתתפים תורמים מזמנם, ומכשרונם, תורמים את החוטים בהם הם סורגים, ועוזרים לנו בתיאום להעביר את השטיח הלאה. כמובן שהכל בליווי וניצוח שלנו, תמיכה בענייני הדוגמה, הסריגה וההתאמות וארגון מסירת השטיחים הגמורים ליעדם (:

אז מה צריך לעשות? מי שרוצה להשתתף מוזמן לשלוח אלינו מייל ל- sorgotbazman@gmail.com (ברור שנידבתי את המייל של סורגות בזמן לצורך העניין, כדי שעידית תטפל בזה ;) ) עם שם, טלפון וכתובת מגורים, ואנחנו נדאג לחזור אליכם עם התאומים וחלוקת הצוותים לסריגה. ההרשמה תסתיים במועד יום הסריגה הבינלאומי, ה- 23/6/15, בו כולנו משתתפות ומדריכות (כשברור שכולכם באים ואין תירוצים!). מי שירצה יוכל להרשם אצלנו במקום ביום הסריגה ולקבל את דוגמת השטיח להתחלת העבודה (:

זהו. לא ברור איך גם בפוסט של סורגות בזמן וגם בפוסט של נועה על הפרוייקט הן הצליחו לכתוב כל כך יפה וכל כך קצר, ורק אני חופרת. נו טוב. אני אפסיק.

ליאת