מערכת הבלוגים של וורדפרס בישרה לי בחגיגיות שהיום הוא יום ההולדת של הבלוג שלי. מ-זלטובבב! היום הוא בן שש (טוב, ברור שזה היה כבר לפני יומיים שלושה, אבל אצלי לוקח זמן מהרגע שבו אני מתחילה לכתוב ועד שאפשר ממש לפרסם את זה…).

לאנשים כמוני, שלא סופרים זמן, התופעה הזו של מערכות ורשתות חברתיות שמזכירות לי מה קרה בדיוק היום לפני X שנים היא לפעמים ממש מרגשת. כמעט תמיד מפתיעה. ולפעמים גם מכאיבה או מאכזבת. אבל הדבר היחיד שאני יכולה להגיד בבירור הוא שכשפתחתי את הבלוג הזה, ממש, אבל ממש לא חשבתי שכעבור שש שנים אהיה איפה שאני היום. וזה לא שידעתי איפה בדיוק אני רוצה להיות, אבל לכאן, בטוח שלא חשבתי להגיע… :)

עד כאן חשבונות נפש. כבר כמה ימים אני חושבת לכתוב פוסט על ענקי (ההטעמה היא ב- נ', שזה אומר שכשאתם קוראים לו מהמרפסת לעלות הביתה, ה- נ' היא הכי ארוכה…), ואיכשהו זה לא יצא. עכשיו היומולדת הזו הזכירה לי, לשבת ולכתוב.

עוד אין פה דוגמה. ייקח לה קצת זמן, כרגיל (כי אני לא אוהבת לשבת לכתוב דוגמאות, זה בא על חשבון זמן שיכולתי לשבת ולסרוג בו עוד דברים חדשים). היום יהיו רק קישקושים על שטיחים, ודוגמאות, ועל כמה קל לי להסתבך. זהו. אני מרשה לכם גם לדלג, ורק לעבור על התמונות… :)

פרק א': סנורקה מוגדלת

אז אני כמעט ולא סורגת למכירה. בטח שמשתדלת לא לסרוג בהזמנה. מצב של לסרוג למישהו, משהו שהוא בעצם עדיין לא ראה וכבר קנה, בדר"כ מעביר אותי על דעתי. מה זה אומר? סריגה ופרימה אובססיבית. עד שיהיה מושלם. משתלם, זה לא.

הפעם, כבר מהטלפון הראשון של הלקוחה היה ברור שלא רק שאני אסרוג לה, אני אסרוג לה כמה שטיחים. כי זה מה שהיא החליטה שהיא צריכה, ואני הבנאדם לעניין, ולא מישהו אחר, ובגדול שאני אסרוג מה שאני רוצה. זוועה.

לשטיח הראשון סיכמנו על סנורקה, מוגדלת לקוטר של 1.65 מ'. דווקא זרם טוב. היתה לי הדוגמה בראש ורק עיביתי אותה כדי ליצור שטיח גדול יותר ויציב יותר. התוצאות, והתגובות לתוצאות, העידו שזה עבד מעולה, ובחדר עצמו השטיח נראה אפילו יותר מהמם, לטעמי בעיקר בגלל בחירת הצבעים המוקפדת של הלקוחה… עכשיו צריך רק לסרוג אותו שוב כדי לבדוק ולשפץ את ההוראות המוגדלות, ולשבת לכתוב… :)

כשהשטיח היה מוכן הגעתי בעצמי כדי למסור אותו, כיוון שהיתה דרושה התייעצות ותכנון לשטיח הבא, שיועד לסלון (וגם כי בסנורקות אני אוהבת לבוא להניח ולסדר את השטיח בעצמי, ולהסביר איך להניח ואיך לטפל בו = משוגעת).

פרק ב': ענקי

מפה לשם התגבשה תכנית לשטיח בקוטר 2.1 מ'. גוונים של בז', תכלת מעושן, אבן וורוד עתיק בהיר. לא מנדלה שמחליפה צבעים כל שורה, יותר לכיוון של בלוקים של צבע. אה, וגם כאן סיומת "של פרח". יופי. בהצלחה :)

אחרי שמצאתי את החוטים בצבעים הנכונים (לא במרקמים האופטימליים אבל נסתדר), יצאנו לדרך. הרעיון היה ארבעה פרחים בצבעים שונים, אחד בתוך השני, כל אחד ב"גובה" של כחצי מטר. כיוון שלא רציתי שיהיו "בלוקים" שלמים של צבע, החלטתי לסרוג בגוון האבן בשולי כל פרח פס של תפר, שישבור קצת את הבלוקים. ידעתי גם שאני רוצה שמרכז השטיח יהיה מעניין… הממ…

אם לקצר את הסיפור – זה היה נורא. בא לי להקיא מההשוואה אבל זה היה נורא כמעט כמו לכתוב שיר. סרגתי את הפרח המרכזי שלוש פעמים עם שלוש אופציות שונות, ולא הייתי מרוצה. חשוב להבין שאני מאלה שחושבים על הדברים (= יושבים כמה וכמה שעות טובות, בוהים במה שסרגנו, מתלבטים ודוחים את רגע ההתמודדות כמה שאפשר, ואז קמים ופורמים). מפעם לפעם זמן הבהייה התארך, כי כבר היה לי לא נעים מעצמי לפרום שוב… :)

כדי להשתחרר מהפלונטר, בסוף סרגתי את מרכז הדוגמה בחוט אחר, וכשהגעתי למשהו שנראה לי מספיק טוב סרגתי אותו שוב, בחוט הסופי. בדיעבד אני יודעת שהחוט שנבחר למרכז השטיח היה עבה וגס מאוד, ובשלב הראשון הזה לא היתה לי שום דרך לדעת ולהרגיש, שזה ממש נכון ביחס לפרופורציות של השטיח הסופי, וגם יעבוד לטובת היציבות שלו.

אחרי הפרח הראשון ההתקדמות היתה איטית, אך בטוחה. תוך כדי סריגה הפנמתי שאסור לי להשתגע בקוטר כזה. סרגתי מניפות פשוטות פשוטות והתקדמתי צבע צבע. כל מעבר צבע הרגיש כאילו השטיח הזה מכיל בתוכו כמה שטיחים, כי בכל שלב הוא נראה לגמרי אחר. מן שטיח בבושקה שכזה:

כעבור כמה ימים, שנראו כמו נצח, הגיע משבר הפרח האחרון. הורוד.
בסופים של שטיחים, כמו בסופים של שירים, אני הכי משתגעת. זמן העבודה החל לתת את אותותיו וכל סיבוב בקוטר הזה לוקח ש-נים, אבל אין מה לעשות – זה סוף השטיח, ומה שנשאר ומהדהד אחרי שהוא מסתיים, וחשוב שיצא כמו שאני רוצה. אז אם צריך לפרום ולסרוג מחדש את 3 השורות האחרונות שלו עד הבוקר, זה מה שנעשה…

נוסף לכל הצרות, בסוף, אחרי כל שלבי הבבושקה הקודמים, הרגיש לי לא נכון לסיים עם הורוד כפי שתוכנן,  אז אחרי עוד התלבטות הוספתי את שורת המסגרת בגוון האבן, וטוב שכך :)
זה מה שיצא, כמו שצילמתי דקה אחרי שסיימתי לסרוג אותו, ודקה לפני שהעמסתי אותו לאוטו (אל תשאלו איך הצלחנו להגיע יחד עד לאוטו…) :

ואין ספק, שמעולם לא הייתי מאושרת כל כך לראות את השטיח בבית שלו, הוא נראה שם עוד הרבה יותר טוב! (יכול להיות גם שהייתי מטושטשת ממחסור בשעות שינה…).
ולסיום סיומת הלקוחה שבתה את ליבי סופית, כשהודיעה שלא תיתן לאף אחד לדרוך עליו… ❤

נסעתי לי משם, עייפה אך מרוצה, עם המידות והגוונים לשטיחים הבאים שיש לי לסרוג, מה שמזכיר לי שאני חייבת להתחיל לעבוד עליהם!

בכל מקרה, בעקבות כל הבקשות, אשב לעשות עוד ניסיון אחד ובדיקה לדוגמה של ענקי, ואכתוב לו את ההוראות (מסתבר שיש הרבה אנשים שממש רוצים לסרוג שטיח בקוטר של 2.1 מ' ויש להם איפה לשים אותו). ייקח קצת זמן, אתם יודעים, אבל בסוף זה יקרה.

🐤🐤🐤
עד הפעם הבאה,
ליאת