האמת בעניין הזה, היא שכשאין לך מה לסרוג, שלא לאמר "כשאין לך משהו לסרוג כדי לצלם אותו ולהעלות פוסט באינסטוש או משהו", התחלות של שאלים בשתי מסרגות הן הפיתרון הכי טוב. הן מהירות יחסית (כי השורות עוד קצרות), ודי מהר אפשר לראות את הדוגמה, והן בדר"כ מצטלמות מעולה ונכנסות למסגרת של רקע קטן יחסית, ולא צריך להתעסק עם זה הרבה.הבעיה היא, שלפעמים נגררים גם להמשיך לסרוג אותם עד הסוף ;)

ושלא תהיה טעות, אני מתה על שאלים סרוגים – אני בכלל לא הולכת איתם פרושים כשאל, אלא כצעיף, וזה וואחד צעיף שווה! זה פשוט ששאלים בשתי מסרגות לוקחים לי המון זמן סריגה, ומסתבר שכבר אין לי המון זמן כזה.

אז את השאל הזה התחלתי כי רק רציתי לצלם התחלה של שאל. ובאמת צילמתי התחלה, ואפילו הגדלתי אותו קצת וצילמתי שוב, וזהו. מיציתי.
אבל אז משום מה החלטתי שזה יהיה רעיון טוב להמשיך אותו, ולייעד אותו כמתנה לזהר, חברה אהובה שאת השאל האחרון סרגתי לה לפני משהו כמו עשר שנים לדעתי ולותיקים מביניכם או לחופרים בפוסטים ישנים בבלוג יצא גם לראות את השאל, ואותה :)

הדוגמה שבחרתי היא Shetland triangle lace shawl של Evelyn A. Clark. דוגמה מאוד נפוצה ונסרגת (אפשר לראות ברבלרי שיש לה אלפי ביצועים) של שאל תחרה מאוד שמרני, שהדוגמה בו חוזרת על עצמה ברצף של איזה 9 שורות, לאורך כלללל השאל. זה גם רצף סריגה ממש קל, יחסית לדוגמאות תחרה, אבל החיסרון בו הוא שזה קצת משעמם לסריגה לאורך זמן. וזה לוקח מלאאאא זמן :(

עבר עלי גם משבר מוזר באמצע הסריגה – אחרי שנחתי ממנו לאיזו תקופה באזור אמצע השאל וחזרתי עם ההחלטה לסיים אותו, גיליתי אחרי חזרה וקצת על הדוגמה שמתח הסריגה שלי השתנה. בחיי. לא צוחקת כי זה לא מצחיק. כאילו חזרתי סורגת רפוי יותר (זה מחמיר). אז האתגר הכי רציני היה לפרום בזהירות את כל הקטע שהוספתי (כי מרוב שהיה לי קל קצת זילזלתי, ולא מיקמתי Life line), לעבור לסרוג אותו במסרגות קטנות יותר, ולקוות לטוב.
באופן מפתיע עברנו את זה בשלום ובאמת כשסרגתי במסרגות בחצי מידה פחות (ירדתי מ- 3.5mm ל- 3mm), זה עבד.

החוט הוא Silky lace של חב' Katia. זה חוט מהמם שלא נתקלתי בו בארץ, וקניתי ממנו 3 כדורים כשהייתי במדריד לפני כמה חודשים… חוט דקיק (260 מ' ל- 50 גר'), של 80% צמר מרינו עדין ו- 20% משי… כרגיל לא כל כך הצלחתי לצלם טוב את הגוון, ובכל תמונה הוא נראה אחרת, אבל תאמינו לי שזה תכלת אקווה כזה, עדין עדין. תדמיינו…

כהרגלי עם שאלים בתחרה, אני לא טובה בלצפות את הגודל הסופי אחרי מתיחה (בלוקינג). כשהחוט נגמר השלתי את עצמי שיצא שאל ענקי כמו שאני צריכה (כי אצל זהר, אחרי החיוך והעיניים הטובות מיד שמים לב לכמה היא גבוהה). טעיתי. בגדול. ועכשיו אני מתלבטת אם בכל זאת לתת לה אותו ושישמש אותה כצעיף עדין, או פשוט לשבת לסרוג לה שאל חדש, במסרגה אחת, מחוט עבה שיש ממנו מלא, שיהיה לה עוטף ומחמם כמו שהיא רצתה.
מה שיפה זה שעוד לא יצא לי לדבר איתה על זה, כי כאילו אני סורגת מתנה וכאלה, אבל לכתוב כאן אני כותבת ;)

חשבתי להתבדח פה, כהרגלי, על ענייני הקשיים בצילום, אבל סקירה קצרה של פוסטים מן העבר על צילום שאלים סרוגים, לימדה אותי שאני למעשה חיה בלופ אינסופי – אני לא לומדת מטעויות, ואת כל הבדיחות שרציתי לכתוב עכשיו בעניין כבר כתבתי בעבר, כיוון שאותם הדברים קרו כבר בשאלים הקודמים, ובתכלס, אלה כמעט אותן תמונות. נראה לי שאני חייבת להתקדם, רק לא ברור לאן.

וכרגיל, תודה לאחותי המסורה, שדיגמנה את אותו שאל ברוח, בגשם, בשמש, בחושך ובאור, ורוב הזמן הסתירה את העובדה שבא לה להרוג אותי (כן, את התמונות שרואים בהן שבא לה להרוג אותי, ערכתי החוצה ושלחתי רק לה).

יאללה, שתהיה סריגה נעימה בסופ"ש החמים…
ליאת.