לפוסט הזה קראו עד אתמול “לכבוד הקיץ”, והוא נפתח בזה שאני יודעת שכבר קיץ ושסיימתי את השאל הזה באיחור, אבל לסריגה שלי יש את הזמן שלה, ואם השאל הזה מוכן עכשיו, אז הוא מוכן עכשיו ועונות השנה לא ממש משנות לו. אבל, מסתבר שזכיתי לעוד שבוע של חורף כדי לפרסם אותו כמו שצריך בלי התנצלויות, אז תשכחו מזה.

כן. אני סורגת במסרגה אחת. וכן. השאל הזה סרוג בשתי מסרגות. איך זה קרה? גם אני שואלת את עצמי.
בחורף שעבר עידית חברתי היקרה סחבה אותי ללמוד כמו שצריך סריגה בשתי מסרגות וסריגת תחרה בשתי מסרגות, אצל בת שחף, כי נראה היה לה שצריך. היינו נוסעות פעם בשבוע לעין כרם, בקור (אלוהים, קר שם! קפא לי התחת), בגשם ובשלג. לא, בשלג לא. ביטלו לנו את השיעור. אבל היה קר. בכל מקרה, כל המחויבות הזו הכריחה אותי להתייחס לסריגה בשתי מסרגות ברצינות, עד כמה שאני מסוגלת להתייחס לדברים ברצינות.

למה בכלל יש לי בעיה עם סריגה בשתי מסרגות? אז קודם כל, זה נורא לאט. נוראאא לאט, בטח למי שסורגת לאט כמוני. במסרגה אחת לפחות זה נגמר מתישהו.
דבר שני, אני עוד לא מספיק טובה בזה. ואני לא אוהבת דברים שאני לא מעולה בהם מיד. ככה אני.
דבר שלישי, והכי חשוב – לפרום או לתקן טעויות בשתי מסרגות, זה סיוט. יש קטעים בסריגה שאני מוצאת את הטעות, מבינה את המשמעות ופשוט זורקת את העבודה ומתחילה משהו חדש, כי עניין הפרימה פשוט לא שווה את זה.

ואחרי כל זה, התבגרתי. קצת. וגם מצאתי כל מיני דברים שממש בא לי לסרוג וממש אי אפשר לסרוג באחת. וגם מצאתי שאם סורגים דברים מעניינים (שלא לומר מסובכים) מספיק, זה קצת פחות משעמם ומעביר את זמן (שלא לומר, חודשי) העבודה.

ולענייננו. סרגתי שאל בדוגמת תחרה, ושרדתי כדי לספר. דוגמה שרכשתי, בשם Harmony shawl, שעיצבה Judy Marples. דוגמה מקסימה לטעמי.

סרגתי בחוט קצת חשוד, בדיעבד (marrido Marilyn), עם לוגו נאה של כבשה, שעבד עלי. האמת היא שגם הצבעים שלו עבדו עלי. במקרה של השאל סרגתי במין צבע אוף וואייט זהוב, שלעולם לא יעבור בדיוק בצילום. זה חוט עם 80% צמר (כן, סורגות בשתי מסרגות שחושבות את עצמן, נורא מתעסקות בהרכב החוט וסתם אקרילן הוא לא מספיק שווה, שלא לומר מוקצה. כתבה זו שאין לה מקום בבית מרוב חוטי אקרילן). זה אומר שאלא אם כן לקחתי משכנתה כדי לרכוש אותו, הוא לא מאוד נעים. ואכן, לא לקחתי משכנתה כדי לרכוש אותו, והוא לא מאוד נעים. ולמי שמעניין אותה, לקח לי כ- 470 מ’ חוט, בגירסה הגדולה יותר של הדוגמה.

החוט הזה עבה יותר מהחוטים בהם נסרגה הדוגמה במקור, אבל כבר ממש רציתי לסרוג, ולא מצאתי חוט שיתאים וימצא חן בעיני וזהו. אז המראה שלו פחות עדין, אבל הוא יחמם אותי יותר בקיץ הישראלי. אולי אקח עוד קורס בעין כרם כדי להשתמש בו (;

דוגמאות תחרה בשתי מסרגות, הן בעצם סוג של תשבץ, או סודוקו. חוזרים על סדר פעולות מסויים (מאוד), רצוי שלא תוך כדי צפייה בסדרה שוודית (מדהים להבין שזה בלתי אפשרי בשבילי לסרוג עם סדרות שהן לא באנגלית – מה זה?!?), ומתפללים בסוף כל שורה שמספר העיניים יסתדר. יש את הקטע המותח הזה, לפני אמצע וסוף השורה, שאני קצת לא נושמת ומפחדת להסתכל אם יש לי מספיק עיניים על המסרגה. אחרי כמה פרקים של הסדרה השוודית חישוב העלה שביליתי את רוב הזמן בלפרום בגלל טעויות, אז עברתי לסרוג מולה איזה שטיח ושמרתי את המשך השאל לעונה השלישית של בית הקלפים, מה שהוכתר כהצלחה, יחסית.

עניין נוסף בסודוקו הזה, הוא שעד שאת לא מסיימת, ועושה בלוקינג, את לא באמת יודעת איך יצא ואם פתרת אותו נכון. וזה נורא. בלוקינג בענייני שתי מסרגות ותחרה זה דבר מאוד משמעותי. אני כמעט בטוחה שכבר כתבתי את זה כאן פעם, אבל התהליך הזה של הבלוקינג מקביל למיקס במוזיקה – הזמר מזייף כמו מטורף בהקלטות והמפיק המוזיקלי אומר לו “אל תדאג, נסדר את זה במיקס”. אז ככה זה בסריגת התחרה, סורגים וסורגים, והכל לא ממש נראה משהו, ולא ברור באיזה גודל זה ואם אתה בכיוון, אבל אתה אמור לא לדאוג ולהגיד לעצמך שזה יסתדר בבלוקינג. גם לאורך סריגת שאל התחרה הקודם שלי אמרתי לעצמי את זה ובבלוקינג שלו באמת יכולתי לראות ממש בבירור את הטעות שעשיתי, שבגללה השאל הזה בוטל, כך שזה לא תמיד עובד, הקטע הזה (;

הפעם זה די עבד. הקטע של הגודל היה מפתיע, ומשטח הפעילות לילדים שמשולב עם פאזל שרכשתי במיוחד בשביל בלוקינגים כמעט ולא עמד בזה (וכן ליאת, אין צורך לרכוש את הפאזל ההכי מתפרק עם ההכי הרבה חלקים רק כי הוא הכי זול! כל פעם הייתי צריכה להחזיר למקום חלקי מטוסים, או פטריות, שקפצו החוצה מהמשטח עם הסיכות שנעצתי…).

אז יצא שאל מהמם. בדיוק בשבוע בו סיימתי אותו היו שתי מתנות יומולדת שהייתי אמורה לתת, ואיכשהו, מצאתי תירוצים כדי להשאיר אותו אצלי. עכשיו הגיעה המשימה האמיתית. הצילום.

האמת היא שיכולתי להתאמץ יותר, אבל כבר לא היו לי כוחות, והחלטתי שאבדח אתכם עם קורות הצילום כדי לפצות על זה שהצילומים לא משהו. רשמו לעצמכן – אם אתן סורגות שאל שאמור להצטלם בסוף כך שיראו את הדוגמה, אל תסרגו אותו בצבע בהיר בהיר, או שתתארגנו על רקע מספיק גדול וצבעוני.

לא חשבתי על זה. אז יצאו מין צילומים חלקיים, לבן על לבן, לבן על ספה ירוקה, כאלה… עברו פה הרבה עניינים, מצאתי את עצמי מדביקה את השאל לקיר עם וואשי טייפ, כדי שיהיה פרוס ויפה. יצאו תמונות מכוערות. החלטתי שהמקום לצלם אותו הוא בשירותים, כי יש את הקרמיקה המכוערת בצבע קרם וזה ייתן רקע. הממ…

ואז היתה ההברקה הדבילית, של לצלם אותו בחוץ, על רקע הבחוץ. על מה לתלות אותו? ברור! על ענף של עץ פקאן. יצאתי למטע בשבת בבוקר בפיג’מה, חמושה במצלמה ובעוד וושי טייפ, שברתי כמה ענפים, כמעט עשיתי חור בשאל בשלב מסויים והבנתי די מהר שזה לא היה רעיון טוב.

בסוף הצלחתי לתלות אותו פרוס איכשהו, על ענף נמוך, ובאותה שניה התחילה רוח שפשוט פרסה אותו במאוזן, סטייל הגלימה של סופרמן. בהתחלה חשבתי שזה תיכף יעבור, אבל אז הבנתי שנדרשים אמצעים דראסטיים. פשוט ניסיתי לצלם אותו מלמטה תוך כדי שהוא מתנפנף במאוזן. זה אומר שכמעט שכבתי על האדמה וצילמתי בלי לראות מה יוצא. שבת בבוקר-צהריים, אני בפיג’מה ונעלי בית, כורעת על החול, מצלמת ומקללת. פתאום קלטתי ממש לידי זוג צעיר שהגיח מעומק המטע, בטיול שבת שלהם עם הכלב. חייכתי בלבביות, כאילו אין דבר הגיוני יותר מהפוזה בה אני נמצאת. באדיבותם הרבה הם חייכו חזרה והמשיכו בדרכם.

האמת? קצת נעלבתי שלא החמיאו לי בכלל על השאל, ולא התעניינו באיזה חוט סרגתי אותו וכאלה.

זהו. בכוחותיי האחרונים צעדתי חזרה הביתה, ואמרתי לעצמי שאולי אנסה לצלם אותו כשאני לובשת אותו (מעל הפיג’מה כמובן), צילמתי שתי תמונות ונגמר הזיכרון לצילום. אז זהו. החלטתי שאין לי כוח יותר.

אבל, בזכות זה שפרסום הפוסט הזה התאחר בהרבה, זכיתם לקבל תמונה שלמה של השאל, שצולמה בערב שישי אצל ההורים שלי, שניה לפני שהלכנו הביתה – העמדתי את אחותי עם הפרצוף לקיר ואיכשהו צילמתי אותה איתו כשסביבה שתי אחייניות שמושכות בשאל מידי פעם כי זה נורא מצחיק (ממש. נקרעתי) וכלבה בגובה של שתי האחייניות שמתרגשת מההתרחשות ורוצה גם להצטלם. כן. חתכתי אותן מהתמונה, אבל תאמינו לי, הן כולן שם. נכון אתם ממש מעריכים את זה?

אז יאללה, כמו שמורתי לפיתוח קול אומרת, עד כאן להפעם (:
מבטיחה לכתוב שוב בקרוב (שזה לגמרי כאילו אני שולחת לכם מכתבים),
ליאת